×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין הקדרים שהולכין זה אחר זה ונתקלו ונפלו, ובו ג׳ סעיפים
(א) שְׁנֵי קַדָּרִים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, אִם הָיָה לָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד, חַיָּב הָרִאשׁוֹן בְּנִזְקֵי שֵׁנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁעַת נְפִילָה, אֵינוֹ אָנוּס בִּהְיוֹתוֹ מֻטָּל לַדֶּרֶךְ, וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לַעֲמֹד; וְאִם לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמֹד, פָּטוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לְזֶה שֶׁנִּתְקַל בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָב אִם הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַזְהִירוֹ וְלֹא הִזְהִיר (טוּר ס״א בְשֵׁם הָרא״ש).} בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזָקָיו שֶׁל שֵׁנִי, כְּשֶׁהֻזַּק גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזְּקוּ כֵלָיו, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַכֵּלִים בַּבּוֹר, וְכָל תַּקָּלָה תּוֹלְדוֹת בּוֹר הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) לשון הרמב״ם בפ׳ י״ג מנזקי ממון ד״ח משנה בפ״ג דב״ק דף ל״א ע״א
(ב) ב) פסק כר׳ יוחנן שם וכן פסק הרי״ף וכן ראיתי בהג״ה שם בשם א״ז ושכן פסק מהרי״ח
(ג) ג) כר״נ ב״י שם וכתב הב״י תמיהותיו של הרא״ש על הרי״ף שפסק כר׳ יוחנן אינם מכריעות דבקל יש לישבם ע״כ ולענ״ד לא החליט הרא״ש לפסוק כר״נ בר יצחק וז״ל שם דלכאורה משמע והלכה כרב נחמן ואף על פי שאין אני כדאי להכריע מכל מקום אומר אני כיון שגם הא״ז ומהרי״ח מסכימים לדעת הרי״ף והרמב״ם וגם הרא״ש לא החליט לפסוק כרב נחמן בן יצחק כדבריהם נקטינן וכן ראיתי אחר כך בב״ח שכ״כ
(ד) ד) שם ד״ו ומבואר במ״ש בסימן דלעיל ס״ה
(א) וי״א דחייב אם היה לו פנאי להזהירו ולא הזהיר – הוא דעת הטור שכ״כ בשם הרא״ש בר״ס זה ובדריש׳ כתבתי כאן בסי׳ שע״ט דהרא״ש משו׳ דין זה לדין אחד הולך בקורה והשני בא אחריו בחביתו ונשבר החביות בהקור׳ דתנן בפ׳ המניח דאם עמד בעל הקור׳ בדרך עם קורתו דחייב בעל הקורה בשבירת חביתו ומפרש׳ דמיירי אפילו בעומד לתקן משאו ולא אמרי׳ דה״ה טרוד במשאו מלהזהירו לבעל החביות ע״ש ולא כהרי״ף דמפרש להמשנה דמיירי דוקא בעומד לנוח וא״כ ק׳ על הטור וגם על מור״ם שבסימן שע״ט סתמו כדברי הרי״ף דבעמד כדי לתקן משאו פטור על שבירת החביות וכאן כתב הדברים בפלוגתא וכתבתי דצ״ל הטור וגם מור״ם ס״ל דטרדת דבעל הקורה לתקן משאו היא גדולה יותר מאשר הוא טרוד הקדר והדומה לו שנפלו ושס״ל שגם הרא״ש אפשר דמודה לפי המסקנא לחלק בינייהו ושהמשנ׳ מיירי דוקא בעומד לנוח ועד״ר בסי׳ שע״ט שכתבתי מילתא בטעמא:
(ב) כמו שנתבאר – ר״ל בסי׳ תי״א ותי״ב וזהו דעת הרמב״ם והרא״ש אבל הטו׳ כתב שדעת הרי״ף הוא דגופו של ראשון שהיה יכול לעמוד ולא עמד מחשב כאדם המזיק בפשיעה ופושע חייב אפילו על כלים ויש בו נ״מ לדינא גם למ״ש בסעיף שאחד זה ועד״ר שם הארכתי בפירושים ע״פ סוגית הגמרא וע״ש:
(א) שנתבאר – בריש תי״א ותי״ב וע״ל סי׳ שע״ט וזהו דעת הרמב״ם והרא״ש אבל הטור כ׳ שדעת הרי״ף דגופו של ראשון שהיה יכול לעמוד ולא עמד מיחשב כאדם המזיק בפשיעה ופושע חייב אף על הכלים ויש בזה נ״מ לדינא גם למ״ש בסעיף שאח״ז. סמ״ע:
(א) אם היה כו׳ – כר״י דגמ׳ שקיל וטרי לתרץ כל המתני׳ אליביה וכן במילתיה דרבא קא׳ שני אגופו מיחייב משום דה״ל לעמוד כו׳:
(ב) וי״א כו׳ – כרנב״י דבתרא הוא ועוד דכל תי׳ דשנינהו אליבא דר״י שינויי דחיקי נינהו והא דקח׳ במילתיה דרבא משום דה״ל כו׳ חדא מינייהו נקט כו׳ ועבה״ג:
(ג) בד״ח כו׳ – ית׳ למטה:
{א} שני קדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם הי׳ ראשון יכול לעמוד ולא עמד לדברי הכל חייב דפושע הוא אבל אם לא היה יכול לעמוד פסק רב אלפס שהוא פטור אפילו אם היה לו פנאי להזהיר לשני שלא יכשל בו לפי שהיה טרוד ולא נזכר שיזהירו.
וא״א הרא״ש ז״ל כתב שהוא חייב אם היה לו פנאי ולא הזהירו. ואם היה יכול לעמוד או שהיה לו פנאי להזהיר לשני ונתקל בו שהוא חייב לדעת אדוני אבי ז״ל. כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וחייב בין שהוזק בו השני בגופו בין הוזקו בו כליו שנשברו וממונו חשוב כמו בור אפילו אם הפקירו ואינו חייב אלא א״כ הוזק בו הב׳ בגופו ואם נשתברו בו כליו פטור וכ״כ הרמב״ם. ואדוני אבי ז״ל כתב שגופו של ראשון יש לו דין בור וחייב אם הוזק השני בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו אבל ממונו אפילו דין בור אין בו דהו״ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס ופטור מכל מה שהוזק בו השני.
(א) {א} שני קדרים שהלכו זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם היה הראשון יכול לעמוד ולא עמד לד״ה חייב וכו׳ משנה בפרק המניח (בבא קמא לא.) שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקיו של שני ובגמרא אמר רבי יוחנן לא תימא מתניתין רבי מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא חייב שהו״ל לעמוד ולא עמד רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לא הו״ל לעמוד הו״ל להזהיר ולא הזהיר ורבי יוחנן אמר כיון דלא הו״ל לעמוד הו״ל להזהיר דטרוד ופסק הרי״ף כר״י וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפי״ג מהלות נזקי ממון והרא״ש ז״ל תמה על פסק זה ופסק כרב נחמן בר יצחק ולענין הלכה כיון שהרי״ף והרמב״ם ז״ל מסכימים לדעת אחת כוותייהו נקטינן ותמיהותיו של הרא״ש אינם מכריעות דבקל יש לישבם:
ואם היה יכול לעמוד או שהיה לו פנאי להזהיר לשני ונתקל בו שהוא חייב לדעת א״א ז״ל כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וכו׳ וא״א ז״ל כתב שגופו של ראשון יש לו דין בור וכו׳ שם תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני הראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מיתיבי כולם חייבים על נזקי גופן ופטורים על נזקי ממונן וכו׳ אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו הניחא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולם חייבים תרגמא רב אדא בר מניומי שהוזקו כלים בכלים וכתב הרא״ש ואליבא דרב הוצרך רב אדא לתרץ כן אבל אליבא דשמואל קאי תירוץ ראשון מיהו כיון דאליבא דרב צריכים אנו לפרש מילתיה דרבא הכי אליבא דשמואל נמי מיפרשא הכי דהך שינויא דחוק הוא ועוד למה נפרש דברי רבא בתרי גווני והקשו התוספות מדמוקי רבא הך מתניתא כר״מ דאמר נתקל פושע הוא אלמא ס״ל הכי ולקמן בפרק הגוזל קאמר רבי יוחנן נתקל לאו פושע הוא וקיי״ל דהלכה הכי ותירצו דהא דמוקים רבא הך ברייתא כר״מ לאו משום דס״ל כוותיה אלא משום דלא מיתוקמא כרבנן הילכך הוצרך לאוקמה כר״מ וא״כ מסקנא דהלכה הוא דאליבא דרבא ואליבא דשמואל דקיי״ל כוותיה דגוף שניהם בור ופטורים על הנזקין דממונו אפילו הוזק בהם אדם ושניהם פטורים על נזקי ממונו דנתקל אנוס הוא והו״ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס עכ״ל ורב אלפס כתב תניא הקדרין והזגגין וכו׳ אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו מ״ט דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה וכתב הרא״ש דס״ל לרב אלפס ראשון דמנפשיה נפל אע״פ שהיה אנוס בשעת נפילה אינו טרוד כ״כ והו״ל לעמוד או להזהיר ופושע הוא בזה דחשיב גופו כאדם המזיק וכ״ש אההיא דרבי יוחנן אבל שני שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו שור משום דהו״ל לעמוד ומ״ש רב אלפס מ״ט דא״ל הא בירא לאו אנא כריתיה לא קאי על דברי רבא אלא על הברייתא שהביא קודם תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין וכו׳ סיום הברייתא כולן חייבים על נזקי גוף ופטורי׳ על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב וכו׳ ובא רבא לפרש הברייתא הא דקתני וכולן חייבים על נזקי גופן לא שיהא נזקי גופן שוה אלא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק שני בגופו בין דאיתזק בממונו דגוף הראשון חשוב כאדם המזיק שני חייב בנזק של שלישי אי איתזק בגופו אבל לא בממונו דגוף השני הוי כבור אבל כולם פטורים על נזקי ממונו דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה עכ״ל נראה מדבריו שהוא מפרש שמ״ש רי״ף ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו גופו וממונו של ב׳ קאמר ותרווייהו שהוזקו בגופו של ראשון אבל הוזקו בממונו של ראשון אפילו גופו של שני פטור וכן הא דקאמר שני חייב בנזקי ג׳ בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו גופו וממונו של ג׳ קאמר שהוזק בגופו של שני דאילו בממונו של שני הוזק הג׳ אפי׳ גופו פטור ויותר נראה לפרש דהא דקאמר רב אלפס ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו גופו וממונו דראשון קאמר שגופו של שני הוזק בין בגופו בין בממונו של ראשון חייב אבל אם ממונו של שני הוזק אפילו בגופו של ראשון פטור משום דהוי בור ולא מצינו בור שחייב עליו את הכלים וכן הא דקאמר והשני חייב בנזקי ג׳ בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו גופו וממונו דב׳ קאמר כלומר שגופו של ג׳ הוזק בגופו של שני חייב ואם הוזק בממונו של שני פטור משום דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה ואילו ממונו של ג׳ אפי׳ בגופו של שני פטור משום דהוי בור ולא מצינו בור שחייב עליו את הכלים והשתא הא דקאמר מ״ט משום דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה קאי שפיר למאי דסמיך ולא נצטרך לדחוק ולומר דלא קאי אדברי רבא אלא אדברי הברייתא ומ״ש הרא״ש שהרי״ף גבי ההיא דר׳ יוחנן פי׳ דכל שהו״ל לעמוד חשוב גופו כאדם המזיק כלומר וחייב אף על נזקי ממונו של שני אינו מכוון שהרי״ף ז״ל שהוקשה לו גבי נשברה כדו ולא סילקה אמרינן דאע״ג דהו״ל לסלק ולא סילקה פטור ומ״ש הכא דאמרינן שאם הו״ל לעמוד ולא עמד חייב ותירץ דשאני התם דחרסים ומים מסתמא מפקיר להו ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור משא״כ באדם הנופל דלא הוי הפקר הילכך כל שהיה יכול לעמוד ולא עמד לאו אנוס וחייב ומשמע ודאי דלא סגי האי טעמא אלא לשווייה מיהא בור ולאפוקי מדין נשברה כדו אבל לשווייה אדם המזיק מנין לנו ואעידה לי עדים נאמנים מעידים כדברי הלא הם הרמב״ם והראב״ד וה״ה ז״ל שהרי הרמב״ם ז״ל שכתב בפי״ג מהלכות נזקי ממון וז״ל הקדרים והזגגים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל הב׳ בא׳ והג׳ בב׳ וכל אחד מהם יש לו לעמוד ולא עמד הא׳ חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של אחד המוטל בארץ בין שהוזק במשאו והב׳ חייב בנזקי גופו של ג׳ אם הוזק בגופו של ב׳ אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאוי אין אני הכורה אותו שהרי הא׳ הפיל השני עם משאו עכ״ל וכתב ה״ה מ״ש רבינו הראשון חייב בנזקי גופו של שני בשהו״ל לעמוד ולא עמד דוקא כשהזיק גופו אבל כשהזיק ממונו אפילו בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב עליו את הכלים ולזה כתב רבינו בנזקי גופו של שני ועל מ״ש רבינו בין במשאו כתוב בהשגות זהו תימה שהרי כתב הסוגיא כדעת רבי יהודה דאמר כל נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו א׳ מעתה משאו של א׳ אינו בורו וראיתי לרב ר׳ יצחק שכתב כן אמרתי א״א שהוא טועה אלא הענין כולו כשלא הפקירו וכבר א״ר יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אע״ג דאנוס הוא ודוקא א׳ שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אף ע״ג דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהאי לאו בורו הוא ע״כ והדברים פשוטים שכשחייב רבינו במשא הא׳ לא חייב אלא כשלא הפקירו שאם בשהפקיר משאו כבר נתבאר בפרק זה שנתקל אנוס הוא ונתבאר שמפקיר נזקיו מתוך האונס פטור וחיוב השני כשהוזק גוף הג׳ בגופו הוא מפני שהו״ל לעמוד ולא עמד ודבריו ז״ל כדברי ההלכות עכ״ל ומדברי הרמב״ם שהעתקתי יתבאר לך שמ״ש רבינו וכ״כ הרמב״ם על מ״ש הוא לדעת רב אלפס טעות הוא אם לא תדחוק לומר דלא קאי אלא למ״ש דממונו חשוב כבור ודבר זה אין לו שחר כפי טבע לשון וכ״כ:
ומה שכתב היו ג׳ ונתקל הג׳ בשני ונפל והוזק בו הוא או כליו גוף השני חשוב כמו בור וחייב אם הוזק בו הג׳ בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו וממונו אפילו דין בור אין לו ופטור בין אם הוזק בו הג׳ בממונו בין אם נשתברו בו כליו כבר נתבאר שלדעת הכל גופו של שני הוי כבור וממונו של שני אינו חייב בנזקיו כלל ואפי׳ הוזק בו גופו פטור:
ומה שכתב ואם מחמת הראשון הוא חייב על נזקי כולם שם בברייתא:
ומה שכתב ומשכחת לה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון וכו׳ שם אהא דקתני ואם מחמת הראשון נפלו הראשון חייב בנזקי כולם מחמת ראשון היכי נפל רב פפא אמר דפסקא לאורחא כשלדא רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא ופרש״י כשלדא. כנבלה המושלכת למעבר הדרך ברחבו וממלאה את כל הדרך: כחוטרא דסמיותא. כמקל של סומא שמגשש בו שפעמים שמושיטו לרוחב הדרך ומגשש.
וכתבו התוספות כחוטרא דסמיותא ארב פפא פליג וס״ל לרב זביד דכי פסקא לאורחא כשלדא לא היה ראשון חייב בנזקי שלישי שהו״ל ליזהר כשראה השני שנפל אבל כחוטרא דסמיותא דהוי באלכסון כשנתקל הראשון בראש החוטרא אותו שבא אח״כ ונתקל בסוף החוטרא לא ראהו ע״כ וכתב הרא״ש על זה וצ״ע כמאן הלכתא ומתוך רב אלפס משמע דלא פליגי ע״כ וז״ל רב אלפס מחמת ראשון היכי נפיל דשדי כשלדא א״נ כחוטרא דסמיותא כלו׳ שנפל לרוחב הדרך ונתקל בו אחד מכלפי ראשו ואחד מכלפי גופו ואחד במרגלותיו וכ״כ הרמב״ם בפי״ג מהלכות נזקי ממון נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו הרי הוא חייב בנזקי כולם הואיל והוה ליה לעמוד ולא עמד:
ומה שכתב ולדבריו אם לא היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולדעת רב אלפס אפ״ה חייב וכ״כ הרמ״ה ט״ס יש כאן דהאיך יתכן ששום אדם יחייב כשאינו מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון כיון שבגמרא לא אשכחן דחייב בנזקי כולם אלא בחד מהני גווני ועוד דאם אינו בחד מהני גווני א״א שנפלו כולם מחמת הראשון וז״ש בגמרא מחמת ראשון היכי נפיל והיאך איפשר לומר דלרב אלפס חייב כיון דלא נפל מחמתיה וגם לא שייך לומר ולדבריו לא היה חייב בנזקי כולם שאם לא נפלו מחמתו למה היה עולה על הדעת לומר שיתחייב בנזקי כולם לכך צריך להגיה ולמחוק תיבת לא ולכתוב ולדבריו אם היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם והטעם שמאחר שהרא״ש תופס כשיטת התוספות דס״ל דפליגי והוא מסתפק הלכתא כמאן נקטינן לקולא ולא מחייבינן ליה אלא כשהוא באלכסון ולרב אלפס לא משמע שיהא צריך שיהא מוטל באלכסון דכיון שהוא מוטל לרוחב הדרך חייב וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל שכתבתי בסמוך:
(א) נפל הראשון ולא היה לו פנאי לעמוד אבל היה לו פנאי להזהיר האם חייב. הטור והב״י בסעיף א-ב ד״ה שני, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי ראב״ן בסי׳ תמה, מבואר דחייב.
הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה, האם גופו וממונו היינו של ראשון או של שני. הב״י בסעיף א-ב ד״ה ואם היה, הביא שהרא״ש פירש את דברי הרי״ף דגופו וממונו דאמרינן בגמרא היינו גופו וממונו דשני, והב״י כתב דיותר נראה לפרש דהיינו גופו וממונו של ראשון, ע״כ, ובאמת כך כתב הנמוק״י בב״ק לט ד״ה אמר רבא.
ממון השני אינו בור ופטור. כ״כ הטור בסוף סעיף א-ב, אמנם הנמוק״י בב״ק לט ד״ה האי בירא, כתב דה״מ כשלא היה לו פנאי לסלק אבל אם היה לו פנאי חייב, ומיהו מהר״ן שפירא בגיליון העיר דמדברי הרמב״ן במלחמות עמוד מ ד״ה אלא בא, מבואר דס״ל דהשני פטור אף אם יכל לסלק.
(א) שני קדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל כו׳ עד כתב הרי״ף שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק כו׳ לעמוד על עיקרן של דברים אלו צריכין [אנחנו] להביא ל׳ הגמ׳ והרי״ף והרא״ש. בב״ק דף ל״א ב׳ קדרין שהיו הולכין זא״ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני ע״כ ומפרשינן שם בגמ׳ דמתני׳ אפי׳ כרבנן דס״ל נתקל אונס הוא והא דחייב ראשון בנזקי שני רי״א משום דהו״ל לעמוד ולא עמד הוה פושע ור״נ בר יצחק אמר אפי׳ לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ולא הזהיר ופסק הרא״ש כרנב״י ובגמרא שם הביאו הברייתא ז״ל הקדרין והזגגין שהלכו זא״ז נתקל הראשון ונפל שני בראשון והג׳ בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי ג׳ וסיומא דברייתא וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן וקאמר שם (לפי עיקר הגי׳ שהסכימו עליה תו׳ ורש״י ורא״ש) אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי ג׳ בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו ראשון ודאי פושע שני אגופו מיחייב דהו״ל לעמוד ולא עמד ממונא פטור דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן מדקתני כולן ש״מ אפי׳ ראשון אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי ממונו דשני בין בנזקי גופו דשני ושני חייב בנזקי ג׳ בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מ״ט דהו״ל בור ולא מצינו בור שחייבו בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא אפקריה לא (וגופו דשני מי מפקיר ליה)(אשר״י) מאי איכא למימר לעולם כדקאמר מעיקרא ודקא קשיא לן כולן חייבין שהוזקו כלים בכלים עכ״ל הגמרא בקיצור והאריכו התוס׳ והרא״ש בפירושא דשמעתתא וכלל דבריהם הוא דמימרא קמיית׳ דרבא עיקר דהיינו ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו ושני חייב בנזקי ג׳ בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו (וכמו שהאריך שם הרא״ש בהוכחות ע״ש) ומ״ש רבא בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו וגופו דראשון קאמר וסבירא ליה לרבא מדנקט ברייתא קדרין וזגגין שנשברו בקל משמע חיובו אכלים קאי (פי׳ שחייב הראשון על שבירת הכלים דשני כדין מזיק ולא כדין בור דפטור אכלים) הילכך ע״כ מתני׳ ר״מ היא דס״ל נתקל פושע הוא כיון דמעצמו נפל ולהכי מחייב אנזקי גופו כדין אדם המזיק וחייב אפי׳ אנזקי כלים דשני וכיון דגופו מזיק הוה ממילא ממונו ומשאו בורו הוא ואף אם הפקירם אח״כ הו״ל מפקיר נזקיו אחר פשיעה ולא הוה הפקר אבל שני שנתקל בראשון לאו פושע הוא בנפילתו ומ״מ כיון דהוה ליה לעמוד ולא עמד או להזהיר ולא הזהיר מזיק הוה אלא כיון דאנוס הוא בנפילתו מסתייה דעבדינן ליה לגופו מזיק מטעמא דהיה לו לעמוד ולפיכך מה שניזק השלישי מגופו דשני חייב עליה כדין מזיק אבל ממשאו וכדו יכול לומר האי בירא לאו (איהו) [אנא] כריתיה ומסתמא כבר אפקרינהו להני חרסין והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת האונס דהוה הפקר ופריך עלה מברייתא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אלמא אף הראשון פטור על מה שניזק המזיק השני מממונו ומפרש רב אדא בר מניומי שהזיקו כליו של ראשון לכליו של שני בהא קתני וכולן פטורין על נזקי ממונן אבל גוף השני שניזק במשאו ועליו של ראשון ודאי חייב ע״כ פירושא דגמרא וז״ל הרי״ף שני קדרין כו׳ אוקמה ר״י כשהיה לו לעמוד ולא עמד ולפיכך חייב ואפי׳ לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד נפק ליה מדין אונס וקם ליה בדין פשיעותא כו׳ והכי הלכתא תניא הקדרין והזגגין שהלכו זא״ז ונתקל הראשון ונפל השני בראון והשלישי בשני כו״ עד כולם חייבים על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בממונו מאי טעמא דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה עד כאן ומפרש רבינו דדעת הרב אלפס הוא דכשיוזק גוף השני בראשון חייב הראשון בנזקו בין הוזק בגוף הראשון בין בממונו ומפרש במה שכתב הרי״ף במימרא דרבא בין דאיתזק בממונו בין דאיתזק בגופו כל חד כדינו דהיינו באיתזק בגופו דראשון חייב אפי׳ אממונו דשני וכדין מזיק אבל איתזק גוף השלישי בממונו של שני פטור על נזקי שלישי מטעם דא״ל השני לשלישי האי בירא ר״ל המשאוי שהיה מונח כאן שהוא הבור לאו אנא כריתי׳ וגרמית ליה אלא הראשון הוא הגורם ולכך פטור השני (ואע״פ שלפי שיטת פי׳ רש״י ותוס׳ ורא״ש פירושו דרבא הוא שגם השני אי הזיק בגופו חייב אפי׳ בממונו דשלישי וכנ״ל רבינו ע״כ לא פירשה הכי אפי׳ אליביה דהרי״ף דהא מסיק וכתב היו ג׳ ונתקל השלישי כו׳ עד ופטור אם נשברו כליו כו׳ וצ״ל דס״ל בזה כיון דקיי״ל כרבנן דנתקל לאו פושע הוא ולמזיק [יחשב] כיון דהיה לו לעמוד מ״מ השני דיש לו התנצלות דנפל מכח הראשון מש״ה סגי אם נחשבנו לבור) והנה רבינו פירש לדברי הרי״ף שלא כהבנת הרא״ש אביו דברי הרי״ף כדמוכח שם בדברי הרא״ש וכתבתיהו בסמוך ונראה מה שהכריחו לרבינו לפרש כן הוא מכח ההקדמה שהקדמתי לעיל המבוארת בדברי הרא״ש עצמו שר״ל שגופו של ראשון הוה פושע ומזיק בידים הוה ממונו בור א״כ כיון שכתב הרי״ף בתחלת דבריו דאפי׳ לרבנן הוה האי נתקל פושע כמו נתקל דעלמא ומש״ה אם ניזק השני בגופו של ראשון בין בממונו דהשני בין בגופו חייב הראשון בנזקו וממונו דהראשון הוה בור ופטור אם ניזק בו השני בממונו והיינו הוא שהביא הרי״ף בברייתא ופטור על נזקי ממונן ור״ל כי אזיקו כלים בכלים וכתירוצו דרב אדא בר מניומי ועוד יש הוכחה לפי׳ רבינו בדברי הרי״ף דכיון דמסקינן בגמרא לעולם כדאמר מעיקרא והיינו כמימרא דרבא הראשונה והיינו דבין בגופו בין בממונו דקאמר רבא היינו גופו וממונו של ראשון וכמו שהוכיח גם הרא״ש שם דזה עיקר וא״כ מאחר שהרי״ף הביא דברי רבא לפסק הלכה ודאי אליבא דמסקנא קאמר וכמימרא ראשונה דרבא ואין להקשות אי הלכתא כמימרא קמייתא דרבא ובין בממונו ובין בגופו של ראשון קאמר א״כ איך כ״ר בשם הרא״ש דגופו של ראשון יש לו דין בור וממונו אפילו דין בור אין לו הא רבא בין בגופו בין בממונו קאמר אין זו קושיא כלל דכתב שם הרא״ש דאף שהמסקנא הוא דמימרא קמייתא דרבא עיקר דבין שניזק שני בגופו של ראשון בין בממונו של ראשון חייב היינו לומר שדעת רבא כן היא ורבא אליבא דר״מ קאמר דס״ל נתקל פושע הוא אבל אנן דקיי״ל כרבנן דנתקל אנוס הוא וקיי״ל ג״כ כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא מסקנא דהלכה כך היא דגוף שניהן בור ופטורין על הניזקין דכלים ושניהן פטורים על נזקי ממונן אפי׳ הוזק בהן אדם דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכמ״ש שם הרא״ש בפירוש שכך דעתו גם כתב הרא״ש טעמו דרבא דמוקי המתני׳ כר״מ (גם כתב שם לר״י דמוקי שם להמתני׳ אפי׳ כרבנן יש לו ישוב אחר ע״ז ע״ש) אבל להרי״ף דס״ל כיון דהו״ל לעמוד ולא עמד הוה ליה פושע אפי׳ לרבנן א״כ מימרא קמייתא דרבא שהיא עיקר הלכתא היא דמה לי נתקל פושע לרבנן מה לי נתקל פושע לר״מ וכיון דגופו פושע הוא ממונו בור הוא כנ״ל זהו דעת רבינו בדברי הרי״ף אבל מדברי הרא״ש מוכח דהרי״ף ס״ל אם ניזק השני בגוף הראשון בין ניזק בממונו בין בגופו חייב הראשון בנזקין אבל אם ניזק השני בממונו של ראשון פטור אפי׳ ניזק בגופו וכתב הטעם משום דא״ל האי בור לאו אנא כריתיה דאנוס היה בשעת נפילתו ואע״פ שבגמרא משמע דכי אמרינן שגופו הוה מזיק ופושע הוה ממונו בור וכנ״ל הרא״ש ס״ל דהיינו דוקא כפשטא במימרא דרבא שאמר אליבא דר״מ דס״ל כל נתקל פושע הוה בנפילתו א״כ ממונו בור הוה דכל המפקיר נכסיו אחר נפילת פשיעה בור הוה אבל הרי״ף שמביא מימרא דרבא להלכתא ואנן קיי״ל כרבנן דנתקל לאו פושע הוה בנפילתו אף ע״פ שחשב ליה כפושע לענין אם ניזק השני בממונו בגוף הראשון כיון דלא עמד מיהו ממונו דהראשון לאו בור הוא כיון דאנוס הוא בנפילה ומפקיר נזקיו לאחר (פשעה) [נפילת] אונס לא הוה בור ולדעת הרא״ש מ״ש הרי״ף במימרא דרבא בין דאיתזק בממוניה בין דאיתזק בגופיה גופו וממונו של שני קאמר (וכדמוקי ליה הגמרא בתחלה וקאמר אלא אמר רבא כו׳ ולא חזר הגמרא מזה התירוץ אלא מכח רב דאמר אי אפקריה אין כו׳ ולא ס״ל כוותיה דרב אלא כשמואל) והכל קאי אניזק שני בגוף הראשון ובא רבא לפרש דהא דקתני בברייתא וכולן חייבין על נזקי גופן לא שיהיו נזקי גופן דראשון ושני שוין אלא ראשון חייב בנזקי שני בין שניזק השני בגופו בין בממונו אי איתזק בגוף הראשון דגופו חשוב אדם המזיק שני חייב בנזקי שלישי אי איתזק בגופו ר״ל אי איתזק השלישי בגופו אבל אי איתזק השלישי בממוניה אע״פ שניזק בגופו של [שני] פטור דגוף השני כיון שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו בור מטעמא דהו״ל לעמוד ופירוש זה מוכח מדברי הרא״ש שפירש כן לדברי הרי״ף מדמסיק הרא״ש וכתב אחרי שהביא דברי הרי״ף וז״ל ומ״ש הרי״ף ומ״ט דא״ל האי בירא לאו אנא כריתי׳ לאו אדסמוך ליה קאי דהא גם הראשון פטור אנזקי ממונו שהזיק אפילו גופו דשני אלא אהברייתא הנזכרת שם לפני זה קאי דקתני וכולן פטורין בנזקי ממונן דהיינו בין ראשון בין שני פטורין בהיזק הבא אפילו לגוף אדם אחר מממונו ע״ז אמר רבא מ״ט משום דאמר אנא לאו כריתיה האי בירא דגם הראשון יכול לומר כן כיון דאנוס הוא בנפילתו וכמ״ש לעיל ואי ס״ד דהרא״ש פי׳ לדברי הרי״ף כדפירש״י קשה הא שפיר אדסמוך ליה קאי דהא אליביה הראשון חייב על ממונו אי אזקיה להשני וק״ל ומהתימה על ב״י שלא הזכיר זה דרבינו מחולק עם הרא״ש אביו בביאור דברי הרי״ף ונראה דגם מה״ט דלביאור דברי הרא״ש צ״ל דמ״ש הרי״ף האי בירא לאו אנא כריתיה לאו אדסמוך ליה קאי ולא רצה רבינו לפרש הרי״ף כן כי הוא דוחק ודוק ומה שהכריח הרא״ש לפרש כן כיון דלמימרא קמייתא דרבא לא יכלו לאוקמא שפיר האי ברייתא אליבא דרבא כיון דקתני ופטורין על נזקי ממונן דמשמע אפי׳ הראשון פטור על נזקי ממונו אפי׳ ניזק השני בגופו והוצרך רב אדא לדחוק ולומר דהא דקתני ופטורין על נזקי ממונן היינו דאזקי כלים בכלים וא״כ הרי״ף שהשמיט הך דרב אדא בר אהבה והעתיק ל׳ הברייתא כצורתה דקתני ופטורין על נזקי ממונן משמע ודאי שס״ל כן להלכתא דאפי׳ הראשון פטור על נזקי ממונו אפי׳ הוזק השני בגופו ובאמת הוכחה גדולה היא זו ועוד יש הוכחה לפירושו דהרי״ף מקשה מההוא דשובר את הכד ומתרץ דשאני אדם דלא שייך ביה הפקר משמע הא ממונו דשייך בו הפקר אינו מתחייב עליו ע״ש והב״י הקשה מזה לפי׳ הרא״ש לדברי הרי״ף דס״ל דאם מזיק הראשון בגופו לממונו של שני חייב כיון דהרי״ף רצה לדמותו לנשברה כדו דפטור עליה לגמרי ונהי דחילק דשאני מזיק בגופו דגופו לא מפקיר ליה מ״מ אין סברא שחייבו כולי האי אפי׳ אם אין מזיק ממונו של שני ואין זו קושיא מוכרחת כ״כ אבל הוכחתו הנ״ל הוכחה גמורה היא ודוק ועוד יש הוכחה לדברי הרא״ש מדשני הרי״ף במימרא דרבא וכתב בין בנזקי כו׳ בין דאיתזק כו׳ משמע דגופו וממונו דשנ׳ קאמר ר״ל דאיתזק כאילו אמר בין שניזק בגופו כו׳ כנ״ל לדעת הרא״ש בפי׳ דברי הרי״ף אבל לרבי׳ לא מסתבר פירושו מכל הני דוחקים שהזכרתי לעיל ודוק:
ומש״ר בשם הרי״ף דאם הזיק הראשון בממונו אפילו הפקירו חשוב כמו בור עיין בהשגת הראב״ד בפי״ג מה׳ נ״מ שתמה על הרי״ף והרמב״ם שכתבו שחייב הראשון על מה שניזק במשאו ומסיק דלא איירי הרי״ף אלא בדלא הפקיר משאו וכתב המ״מ שכן הוא דעת הרמב״ם ומהתימה על רבי׳ איך לא ראה השגת הראב״ד. כלל העולה דג׳ שיטות יש בפי׳ הרי״ף דלשיטת רבינו הראשון אגופו חייב כאדם הפושע ואמשא חייב בעל הבור. ולשיטת הרא״ש הוא דעל גופו חייב כמו אדם הפושע ועל משאו לא כלום. ושיטת הראב״ד ומ״מ וב״י דעל גופו חייב כמו על בור ועל משאו אינו חייב כלל אם לא שאמר דלא אפקרינהו ודוק:
ומש״ר וכ״כ הרמב״ם אינו מדוקדק יפה דבהדיא כתב הרמב״ם דעל נזקי ממונו של שני אינו חייב הראשון אפי׳ הזיקו בגופו וכן כתב בהדיא המ״מ והראב״ד שזה דעתו של הרמב״ם ועיין בב״י שביאר עוד דבריו על פי הגמרא ואפשר לומר דמש״ר וכ״כ הרמב״ם לאפוקי מפי׳ אביו הרא״ש ואין זה דוחק כ״כ כמו שעלה על דעת ב״י אלא ה״ק וכ״כ הרמב״ם כו׳ כלומר וכמו שפירשתי דברי הרי״ף דמ״ש בין דאיתזק השני בגופו בין בממונו כו׳ היינו גוף וממון הראשון קאמר כן פירשו גם הרמב״ם שכתב בהדיא ז״ל הקדרים והזגגין שהלכו זא״ז כו׳ הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו ע״כ ומסתמא כל דברי הרמב״ם אליבא דהרי״ף רבו הן והיינו דלא כהרא״ש שהוא פי׳ דמ״ש הרי״ף בין דאיתזק בגופו כו׳ גופו וממונו של שני ודוק. ובש״ג האריך בזה ע״ש ובסוף דבריו כתב ז״ל גם לדברי הרא״ש אין הראשון חייב בנזקי כליו כלל [אפי׳ הוזק בו השני גופו וכן אין הראשון חייב בנזקי כליו דשני אם הוזק בו שלישי בכליו דשני דאין לכלים דשני דין בור כלל] ואפי׳ לכלים דראשון ולמיימוני נראה דחייב ראשון על נזקי כליו דשני כשהוזק גופו דשלישי בכליו דשני דהוה בור דהרי הראשון הוא שכרה אותה עד כאן לשונו. וסבירא ליה דודאי כי הוזק גוף השלישי בגוף השני ודאי השני הוא שחייב שכיון שהיה לו לעמוד ולא עמד הוה גופו בור שכרה איהו ולהכי חייב הוא אבל כי ניזק גוף השלישי בכלי שני פטור דממונו של שני לא הוה בור כלל וכמ״ש ג״כ רבינו בשם הרא״ש ומטעם דא״ל האי משא שהוא הבור לאו אנא כריתיה א״כ ממילא חייב הראשון בנזקי גוף השלישי שהוא גרם שנפל השלישי בממונו דשני וכיון דליכא לאשתלומי מהשני צריך הראשון לשלם לו ולא ידעתי מנין לו זה דילמא אף שלהרמב״ם הוה הראשון בין בגופו בין בממונו בור מ״מ למה יתחייב הוא על מה שהזיק גוף השלישי בכליו של שני הרי גם הוא לא כרה בור זה ואינו אלא גרם בעלמא גם לא מסתבר כלל כיון דהראשון אינו משלם מה שהזיק השני לשלישי בגופו איך ישלם מה שהזיק השני בממונו לשלישי והרי ממונו דשני מכח נפילתו דשני אתא ואילו הוה כדבריו לא הוה משתמיט הראב״ד והמ״מ מלהזכיר דין גדול הזה לדעת הרמב״ם ודוק:
(א) שני קדרין שהלכו זא״ז כו׳ בב״ק דף ל״א וכתבתי בדרישה ע״ש:
אבל אם לא היה יכול לעמוד פי׳ דאז לאו פושע הוא וכדלעיל סי׳ ד״ש ובסי׳ שלפני זה:
פסק רי״ף כו׳ טעמו דס״ל כתירוצא דר״י והרא״ש פסק כר״נ בר יצחק שם דס״ל דמה שלא הזהיר הוא ג״כ פשיעה ועמ״ש בדרישה בסי׳ שע״ט דל״ת דשם לענין אם עמד בעל הקורה לתקן משאו סתם רבי׳ כדעת הרי״ף וכאן כתב דברי הרא״ש באחרונה ומשמע דס״ל כוותיה והרא״ש בפסקיו בפ׳ המניח משוה אותם יחד ע״ש:
ואם היה יכול לעמוד או כו׳ פי׳ ואם היה יכול לעמוד ולא עמד דחייב לכ״ע או שלא הזהירם דחייב לדעת הרא״ש אותו החיוב הוא כמו שמפרש ואזיל:
כתב הרי״ף שגוף הראשון כו׳ וכ״כ הרמב״ם כו׳ וא״א ז״ל כתב שגופו כו׳ עיין כל זה מבואר יפה בדרישה:
היו ג׳ כו׳ אין זה מדברי הרא״ש אלא רבינו כתב דכ״ע מודים בזה וכ״כ ב״י:
גוף השני חשוב כמו בור כיון דהו״ל לעמוד ולא עמד:
וממונו אפי׳ דין בור כו׳ דאומר לו השני בור זה דהוא משאוי אין אני הכורה אותו אלא הראשון:
כגון שהיה מוטל לרחב הדרך א׳ באלכסון שם בברייתא אם מחמת הראשון נפלו חייב על נזקי כולם וקאמר ע״ז הגמרא מראשון היכי נפלו רב פפא אמר דפסק לאורחא כשלדא רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא פירש״י כשלדא כנבילה מושלכת למעבר הדרך ברחבו וממלאה את כל הדרך כחוטרא דסמיותא המקל של סומים שמגששים בו שפעמים מושיטו לרוחב הדרך ומגשש וכתבו התוספות דרב זביד פליג ארב פפא וסבירא ליה לרב זביד דכי פסיק לאורחא כשלדא לא היה הראשון חייב בנזקי ג׳ דהו״ל ליזהר כשראה שני שנפל אבל בחוטרא דסמיותא דהוי באלכסון כשנתקל הראשון בראש החוטרא אותו שבא אחר כך ונתקל בסוף החוטרא לא ראהו ע״כ וכתב הרא״ש ע״ז וצ״ע כמאן הלכתא וכתב ב״י כיון דמספקא לן הלכתא כמאן נקטינן לקולא ולא מחייבינן ליה אלא כשהוא באלכסון ומש״ר ולדבריו אם לא היה מוטל כו׳ ט״ס הוא וצ״ל ולדבריו אם הוא מוטל כו׳ דודאי כשאינו מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון אין שום אדם שיחייב בזה ועוד דא״כ א״א שנפלו כולן מחמת הראשון וכמו שאמרו בגמרא היכי משכחת לה כו׳ אלא ודאי ט״ס הוא ומ״ש ולדבריו ר״ל לדברי הרא״ש אביו אבל לדעת הרי״ף והרמ״ה ס״ל דכיון שהוא מוטל על רוחב הדרך חייב אפילו לא מוטל באלכסון דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ״ל ב״י ובאמת שאף לפי הגהתו עדיין אין הל׳ מתיישב היטב דאיך יכתוב רבינו ולדבריו אדברי הרא״ש ולא הזכיר קודם לזה דברי הרא״ש כלל בזה שהרי הך דין דהיו שלשה כו׳ לאו מדברי הרא״ש הוא אלא לכ״ע הוא וכמ״ש ב״י עצמו ונראה דצ״ל ולדברי א״א הרא״ש ז״ל היה מוטל כו׳ ולפי שהיה כתוב בספרים א״מ ז״ל ר״ת ״אבא ״מורי [״זכרונו ״לברכה] החליף המדפיס מ״ם פתוחה דא״מ למ״ם סתומה וז״ל החליף בתיבת לא ומזה נפל הטעות אם לא אלא שאכתי קשה איך סיים לכתוב לפני זה ז״ל הוא חייב בנזקי כולם ואח״כ כתב פלוגתא בזה בשלמא מה שמתחיל לכתוב ז״ל ואם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ה״ט דציין ל׳ הברייתא דקתני כן וכתב עלה דמשכחת לה בתרתי גווני ואח״כ כתב עליו הפלוגתא אבל זה שכתב שני חייב בנזקי כולם קשה וע״ק תרתי למה לי שוב מצאתי בשני ח״מ של קלף דליתא שם האי ולדבריו כו׳ עד גמירא וגם לפני זה לא חזר וסיים הוא חייב בנזקי כולם ולפ״ז נראה לומר דהוא גליון וכתבו אחד מהתלמידים אמש״ר ומשכחת לה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו אזה כתב אחד מן התלמידים הג״ה מן הצד וציין מ״ש הטור הוא חייב בנזקי כולם וכתב דלדברי הרא״ש היינו דוקא באם היה מוטל באלכסון ואם לא היה מונח באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולהרי״ף חייב ואף אם תאמר שהכל מדברי רבינו הוא ואינו הג״ה נוכל לפרש ג״כ דלאחר שכתב דמשכחת לה בתרי גווני חזר וכתב דהאי חייב בנזקי כולם דכתיבנא והוא מברייתא כנ״ל להרא״ש מיירי דוקא בשהיה מונח באלכסון ולהרי״ף אפילו מונח לרוחב הדרך וק״ל ורבינו שפיר דייק וכתב ל׳ הברייתא דאם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ואח״כ כתב ל׳ הגמרא דמשכחת לה כגון שמוטל לרוחב או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו ור״ל בתרי גווני אלו משכחינן דנתקלו כולם בראשון אבל לא סיים לכתוב שחייב הראשון בשניהם והיינו מפני שהוא מסופק בדברי הרא״ש הנ״ל ואף שגם זה הוא קיצור לשון דהו״ל לפרש י״ל דמסתבר ליה כדברי הרי״ף אלא שלא רצה להכריע לכתוב בהדיא שלא כדברי אביו. ומה שכתבתי שהוא גליון אל תתמה ע״ז שמצינו כיוצא בזה טובא גם הב״י כתב בסי׳ ת״י בס״ז והוכיח דמה שנמצא כתוב בנוסחאות הרי״ף שלנו הוא טעות והיה גליון ע״ש גם הוכחתי לעיל כן בס״ס ת״ט בדברי רבינו ודו״ק:
(א) {א} שני קדרין וכו׳. משנה פרק המניח ב׳ קדרין וכו׳ הראשון חייב בנזקי שני ובגמ׳ א״ר יוחנן מתני׳ אפילו לרבנן דנתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הוא ופטור הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד ר״נ בר יצחק אמר אפילו תימא לא הו״ל לעמוד הו״ל להזהיר ולא הזהיר ור״י אמר כיון דלא הו״ל לעמוד לא הו״ל להזהיר דטריד ופסק האלפסי כר״י והרא״ש פסק כר״נ בר יצחק וע״ש בטעמו ומיהו כיון דהרמב״ם פרק י״ג מנזקי ממון והגהות אשיר״י בשם מהרי״ח והא״ז פסקו כר״י וכרי״ף הכי נקטינן:
ומ״ש ואם היה יכול לעמוד וכו׳ כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וכו׳ וכ״כ הרמב״ם. דברי רבינו בזה הוא ע״פ מה שהבין הרא״ש מדברי רי״ף והוא פי׳ דחוק גם מ״ש על זה וכ״כ הרמב״ם ליתיה בספרי הרמב״ם שבידינו פי״ג דנזקי ממון אלא כ״כ לשם הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון שמוטל בארץ בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי א״ל השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו עכ״ל וכך הוא הפירוש בדברי רב אלפס שכתב ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו (פי׳ בין שהוזק גוף השני בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק גוף השני בממונו של ראשון אבל בהוזק ממונו של שני אפי׳ בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב עליו הכלים והאי ראשון שמוטל לארץ בורו הוא ולא אדם המזיק) ומ״ש רב אלפס אח״כ ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו מ״ט דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה (ה״פ דשלישי שהוזק גופו בשני המוטל לארץ אין השני חייב אלא בדאיתזק בגופו של שני אבל לא בדאיתזק בממונו של שני מ״ט דא״ל השני בור זה שהוא ממוני אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו) והראב״ד בהשגות הקשה על מ״ש רב אלפס והרמב״ם שהראשון חייב כשהוזק גוף השני במשאו של ראשון הלא קיי״ל דנתקל אנוס הוא וא״כ משאו של ראשון אינו בורו ותירץ ודאי אם הפקיר משאו הו״ל מפקיר נזקיו מתוך האונס ופטור אלא הכא דחייבו רב אלפס והרמב״ם לא מיירי אלא בשלא הפקיר הראשון משאו לאחר נפילת אונס ומש״ה חייב בנזקי גוף השני אף אם הוזק במשאו דכיון שלא הפקירו בורו הוא ומעתה אחרי האמת והצדק בפי׳ דברי רב אלפס והרמב״ם אין מחלוקת ביניהם ובין הרא״ש שהרי כך היא ג״כ דעת הרא״ש וכמ״ש רבינו בשמו:
ומ״ש היו ג׳ וכו׳ בין אם הוזק בו השלישי בגופו בין אם נשתברו בו כליו וכו׳ כצ״ל:
ומ״ש ולדבריו אם היה מוטל לאורך הדרך ולא באלכסון לא היה חייב וכו׳ כצ״ל וכ״כ ב״י ורצונו לומר דלדברי הרא״ש שהביא מה שפי׳ התוס׳ דפליגי רב פפא ורב זביד וצ״ע כמאן הלכתא א״כ לדבריו אין לחייב את הראשון בנזקי שלישי אא״כ דהיה מוטל הראשון באלכסון דאיכא למימר כשנתקל השני בראשון אותו שבא אח״כ ונתקל בסופו לא ראהו אבל היה מוטל לרוחב הדרך לא היה הראשון חייב בנזקי שלישי דהו״ל להזהיר כשראה השני שנפל וכיון דאיכא ספיקא דדינא המע״ה ואפי׳ תפס מפקינן מיניה אבל לרב אלפס רב פפא ורב זביד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הַקַּדָּרִים וְהַזַּגָּגִים (פֵּרוּשׁ, מוֹכְרִים כְּלֵי זְכוּכִית) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּשֵּׁנִי, וְכָל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד, הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי גוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי, בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן הַמֻּטָּל לָאָרֶץ בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ אֲפִלּוּ גוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי, פָּטוּר (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הָרא״ש).} וְהַשֵּׁנִי חַיָּב בְּנִזְקֵי גוּפוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי, אִם הֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי; אֲבָל אִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנָּפַל, פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַשֵּׁנִי: בּוֹר זֶה שֶׁהוּא מַשָּׂאִוֹ אֵין אֲנִי הַכּוֹרֶה אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הָרִאשׁוֹן הִפִּיל הַשֵּׁנִי עִם מַשָּׂאוֹ. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה, כֻּלָּם פְּטוּרִין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ה) ה) שם ד״י ברייתא שם וכתב ה״ה גירסת רבינו ז״ל כגיר׳ ההלכות ורש״י ז״ל והיא הנכונה
(ו) ו) אוקימתא דגמרא שם אליבא דרבי יוחנן
(ז) ז) מימרא דרבא שם כגי׳ ההלכות ור״י ז״ל
(ח) ח) כתב ה״ה ודברים פשוטים שכשחייב רבינו במשא הראשון לא חייב אלא בשלא הפקירו שאם כשהפקיר משאו וכבר נתבאר כו׳ ומבואר בסי׳ דלעיל ס״ד במ״ש שם וכ״כ הראב״ד שם בהשגות ראיתי להרב הרי״ף שכ״כ אמרתי אי אפשר שהוא טועה אלא הענין כולו כשלא הפקירו וכו׳ ע״כ מעתה אין מקום למ״ש הטור שאביו הרא״ש חולק על דברי הרי״ף והרמב״ם ולא למ״ש הרב רמ״א שכתב ויש חולקין וכו׳
(ט) ט) פירש הראב״ד שם אף ע״ג דלא הפקיר משאו ההוא שעתא מיה׳ בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהא לאו בורו הוא ומפקיר נזקי אונסין פטור
(י) י) שם בברייתא
(ג) יש לו לעמוד ולא עמד – ולהי״א הנ״ל אף אם לא היה יכול לעמוד רק שהיה יכול להזהיר להבא אחריו ולא הזהיר וכ״כ בטור ע״ש:
(ד) בין שהוזק במשאו – היינו הקדרי׳ והזגגים שנשאו ונפלו בדרך:
(ה) ויש חולקין כו׳ – לפי מה שנדפס ההג״ה זו ומסודרת לפנינו היה נ״ל להגיה וצ״ל ויש חולקין וס״ל דאפילו אם הוזק במשאו של ראשון גופו כו׳ וקאי האפילו אמ״ש אם הוזק במשאו של שני פטור והי״א ס״ל דאף בשל ראשון פטור אבל שוב מצאתי בהגהות דמור״ם הנכתבי׳ בכתיבת ידו שמסודרת החי הג״ה לפני זה אמ״ש דהראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון בין שהוזק במשאו אזה קאי הג״ה דיש חולקין וס״ל דדוקא אם הוזק גופו של שני בגופו של ראשון הוא דחייב הראשון ולא כשהזיק במשאו והוא דעת הרא״ש וטעמו כיון דקי״ל דנתקל לאו פושע הוא דיינו אם ניתן על גופו תורת בור ולא על משאו:
(ו) אין אני הכורה כו׳ – אבל מה שהוזק מגופו חייב כיון דמ״מ היה יכול לעמוד עם משאו ועד״ר:
(ב) לעמוד – ולהי״א שבס״א אם היה לו פנאי להזהיר כו׳ וכ״כ הטור ע״ש. שם:
(ג) פטור – טעמו כיון דקי״ל נתקל לאו פושע הוא דיינו אם ניתן על גופו תורת בור ולא על משאו. שם:
(ד) הקדרים כו׳ הראשון כו׳ והשני כו׳ – ז״ל הרי״ף אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו מ״ט דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה והנה בגמ׳ נאמרו בה ב׳ פי׳ הא׳ פירש״י כמ״ש לפנינו והסכימו עמו תוס׳ והרא״ש דלי׳ קמא דרבא מ״ש ראשון חייב בין כו׳ שני כו׳ קאי הכל אגוף וממון דמזיקין ובנזקין אין חילוק בין גוף לממון מה שהוזק חייב אלא ממון דשני בראשון לבד פטור והדר קאמר אלא כו׳ דהכל קאי אניזוקים והכל בגוף המזיק אבל בממון המזיק פטור לעולם והדר פריך לרב כו׳ וחוזר לאוקימתא קמייתא וגי׳ רש״י ותוס׳ ורא״ש דל״ג בגמ׳ לעולם כדקאמר מעיקרא כו׳ עד תרגמא וכ׳ הרא״ש ואליבא דרב הוצרך לזה אבל אליבא דשמואל י״ל כמ״ש באוקימתא שניה מיהו אין לפרש מילתיה דרבא בתרי גווני אלא גם אליבא דשמואל מתרץ ר״א בר אהבה ועוד דשינוייא קמא אלא אמר רבא כו׳ דחוק הוא כמ״ש בתוס׳ ורא״ש שם ואח״כ כ׳ ורב אלפס ז״ל כ׳ אמר רבא ראשון כו׳ ופי׳ דברי הרי״ף כאוקימתא שניה וכמ״ש הרא״ש בתחלה דאוקימתא דר״א ב״א אינה אלא לרב אבל לשמואל קיימא אוקימתא שניה דאניזקין קאי וכ׳ ומ״ש הרי״ף מ״ט דא״ל האי כו׳ לא קאי אדברי רבא דזה הטעם לא שייך אלא אממונן דמזיקין אלא אברייתא קאי וכולן חייבין כו׳ שהביא הרי״ף קודם לזה והביא דברי רבא ארישא דברייתא אנזקי גופן דמזיקין וחילק בניזקין כנ״ל ואח״כ כ׳ הרי״ף על מ״ש בברייתא ופטורין כו׳ דבממונן של המזיקין לעולם פטורין אף הראשון אף על גופו של שני מ״ט דא״ל האי כו׳ ולפ״ז דברי הרמב״ם אינו כדברי הרי״ף דלא כמ״ש הטור ודבריו תמוהין אבל הראב״ד ומ״מ וב״י כ׳ שדברי הרמב״ם כדברי הרי״ף וכפירש״י כנ״ל ושלא כפי׳ הרא״ש דדברי הרי״ף אניזקין קאי אלא אמזיקין וכדברי הרמב״ם וכמו שחזרו בגמ׳ לאוקימתא קמייתא והשתא דברי רי״ף כפשטן דמ״ש מ״ט דא״ל האי כו׳ קאי אדברי רבא וכמ״ש הרמב״ם והעתיקו בש״ע דברי הרמב״ם כלשונו. ועדיין צ״ע דהא לאוקימתא קמייתא אף כלים דלכל הניזקין חייבין לפירש״י והרמב״ם וש״ע בס״א כ׳ בד״א כו׳ אבל בעל המאור והמלחמות פי׳ דברי הרי״ף והגמרא כפי׳ ר״ח ולשון ראשון שברש״י הביאו תוס׳ ד״ה אמר כו׳. וז״ל הגמ׳ לגי׳ ר״ח אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשלישי אבל לא בנזקי ממונו מ״נ אי נתקל פושע כו׳ שני אגופו מיחייב משום דה״ל לעמוד ולא עמד אממונו פטור דה״ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים מתבי וכולם חייבים כו׳ אלא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק מגופו בין דאיתזק מממונו שני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק מגופו אבל לא בדאיתזק מממונו מ״ט דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונם הניחא לשמואל כו׳ מאי איכא למימר תרגמא רב אדא כו׳ והיא הפוכה מגי׳ רש״י דלפ״ז באוקימתא קמייתא קאי דברי רבא אניזקין ובאוקימתא שניה קאי אמזיקין אלא דלפ״ז לא הדר מאוקימתא שניה דקושית גמ׳ הניחא לא קאי אדברי רבא אלא אברייתא דוכולן כו׳ בין לאוקימתא ראשונה בין לאוקימתא שניה וכמ״ש תוס׳ דהאי וכולן כו׳ כמו אמר מר הוא ואף שהרז״ה ל״ג כלל וכולן חייבין כו׳ אלא גרס במ״ש בגי׳ שלנו אחר מילתיה דרבא הניחא מ״מ מפרש כפי׳ תוס׳ דאברייתא קאי דלגי׳ רש״י מפרשינן וכולן כו׳ קאי אמזיקין ולכן פריך מזה ארבא ואוקימתא שניה דרבא אניזוקין וקאי הניחא ארבא וצריך לחזור מאוקימתא זו אבל לפיר״ח קאי וכולן כו׳ אניזקין ולא קאי הקושיא אלא אברייתא לאוקימתא שניה והשתא דברי הרי״ף כדברי הרמב״ם וכפיר״ח דמ״ש הרמב״ם וש״ע בס״ר בד״א כו׳ הוא הברייתא וכולן כו׳ אלא דלדברי רב כלים בכלים דוקא ולשמואל אפילו כלים באדם וקי״ל כשמואל ומ״ש בס״ב הראשון כו׳ הוא מילתיה דרבא באוקימתא שניה והכי קיימא וכ״כ לח״מ וע״ש שמתרץ כל קושיות תוס׳ על פיר״ח:
(ה) וי״ח כו׳ – הרואה סובר שהוא בא להקל ואינו אלא להחמיר והוא דברי הרא״ש שהסכים ללשון שני של רש״י הנ״ל וכדעת התוס׳ וכמש״ש דאף לשמואל הדרינן לאוקימתא קמייתא והוא ג״כ כשיטת ר״ח לפי׳ תוס׳ שכ׳ דמ״ש תרגמא ר״א כו׳ קאי אף לשיטת ר״ח אף לשמואל מטעם אדם המזיק דחייב אף על הכלים אבל הרמב״ם לא ס״ל כן אלא דהתי׳ אינה אלא לרב אבל לשמואל הברייתא כפשטא דכל ממון הניזקין פטורין אף מאדם וכמ״ש בעל המאור דלשמואל כל תקלה בור אף גוף הראשון אבל לתוס׳ ורש״י דגם שמואל ס״ל כרב ס״ל דגוף מזיק הוא אף גוף השני. ופי׳ רש״י ותוס׳ ורא״ש והרז״ה דממון המזיק הראשון בין לאוקימתא קמייתא דרבא לפירש״י דהכי קיימא במסקנא בין לאוקימתא שניה לפיר״ח דהכי קיימא במסקנא לפירושו שלדינא הכל אחד משום מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה משא״כ בשני דאנוס הוא אלא גופו משום דה״ל לעמוד ה״ל מזיק ולרמב״ם ורז״ה אליבא דשמואל בור דכל תקלה בור כנ״ל והקשו תוס׳ ורא״ש דל״ל לרבא לומר אליבא דר״מ ה״ל לפרש ברייתא אליבא דרבנן ואין חילוק בין ראשון לשני ותי׳ דלרבנן ממונן של הניזקין אף בגופו של ראשון פטור משום דכיון דלאו פושע הוא לא הוי אלא מטעם תקלה דה״ל בור ופטור אכלים ול״ד לגוף השני אליבא דר״מ דהתם אע״ג דנתקל בראשון דלאו פושע גמור הוא שיהיה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מ״מ קצת פשיעה איכא ומצטרף עם הטעם דה״ל לעמוד לעשות גופו כמזיק משא״כ לרבנן דשניהן אנוסין גמורין הן ואנן קי״ל כרבנן דהא ר׳ יוחנן ס״ל כוותיהו שם צ״ט ב׳ כמש״ש אמר שמואל כו׳. ומי אר״י הכי כו׳ ובב״מ פ״ג א׳ ההוא גברא דקא מעבר חביתא כו׳ א״ל רסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראיה דלא פשעת בה ואיפטר כו׳ כ״ה גי׳ הרי״ף שם וכ״כ במלחמות שכן הגי׳ בספרים וכ׳ הרי״ף שם מהא שמעינן דהיכא דליכא סהדי דלא פשע לא משבעינן ליה דשלא בכוונה תברה והך דקאמר רבא שם שבועה שלא בכוונה כו׳ לפרושיה לדר״מ קאתי וליה לא ס״ל וכמ״ש בסי׳ ש״ד ס״א וסי׳ תי״ב ס״ד וא״כ בין ראשון בין שני אינו חייב אלא גוף בגוף וז״ש וי״ח כו׳ וכ״ה לרז״ה אליבא דרבנן אלא שהוא פוסק כר״מ כמ״ש למטה אבל לר״ה והרמב״ם שפי׳ שממונם של נזקין פטורין לעולם הדרא קושית תוס׳ ורא״ש לדוכתיה ומכח זה פי׳ הרז״ה כר״מ ובב״מ שם ל״ג דלא פשעת כגי׳ שלנו ובב״ק שם ר׳ יוחנן לא ס״ל כשמואל דמדמי לנתקל. והרמב״ן במלחמות סתר דבריו ופי׳ דרבא אף לרבנן קאמר ואפ״ה ראשון בדאיתזק מממונו משום שאינו מפקיר וסתמא דמילתא הכי הוא שאין מפקירין משום דנפלו אבל שני פטור אע״ג דלא אפקריה משום דא״ל האי כו׳ ודומה לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה״ר והזיקו שהבעלים פטורים ואע״ג שה״ל לסלקו ולא אפקריה שאינו מן הדין שזה חופר וזה יתחייב וכאן אף הראשון פטור מה שהזיק ממונו של שני אף שכרהו דה״ל כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס שהרי אינו שלו וכן פי׳ הראב״ד בהשגות דברי רי״ף והרמב״ם וז״ש הרמב״ם במשאו ועבה״ג ס״ק ח׳ ט׳ ובכה״ג להי״ח שהוא הרא״ש אף ממונו של שני שהזיק גוף השלישי חייב אפי׳ לרבנן ומ״ש הרמב״ן מידי דהוי כו׳ שאינו מן הדין כו׳ כ״כ ג״כ הרא״ש והטור והב״י בסי׳ ש״צ ס״י בהג״ה אבל אם קשרו אדם כו׳ אפילו יש כו׳ מיהו לדברי תוס׳ והרב בסי׳ ת״י ס״ד בהגה דוקא בשלא נודע אבל נודע ה״ל לסלקו וא״כ אף כאן אף השני חייב אף על ממונו שמזיק בדלא אפקריה ועתוס׳ כ״ט א׳ ד״ה פליגי ואפי׳ נתנו אחר כו׳ וכ״כ בהג״א שם ד״ה אבל אי כו׳ וזהו דעת הרא״ש והי״ח כאן והתוס׳ מ״ח א׳ סד״ה אע״ג הניחו בצ״ע והרא״ש שם ס״ז לפי דברי ש״ע בסי׳ ת״י ס״ו שכ׳ או פתח לרשות חבירו מ׳ כדברי הרמב״ן הנ״ל אלא שבדברי הרא״ש אין הכרע שהוא כ׳ אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר וכ״כ יש״ש והטור פי׳ שלא נודע לבעל החצר וכמש״ש בס״ד בהגה וגם מדברי התוס׳ שם מ״ט ב׳ סד״ה ברה״י אין הכרע שהם כ׳ כיון שהחופר משלם בנזקי כו׳ מ׳ דוקא כה״ג ולכאורה הוא כדברי הרמב״ן וכן י״ל ג״כ תוס׳ הנ״ל מ״ח א׳ ושלכן סתם הרא״ש והרב בדליל כנ״ל:
היו ג׳ ונתקל הג׳ בשני ונפל והוזק בו הוא או כליו גוף השני חשוב כמו בור וחייב אם הוזק בו השלישי בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו וממונו אפילו דין בור אין לו ופטור בין אם הוזק בו הג׳ (בגופו) בין אם נשתברו בו כליו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) נָפַל הָרִאשׁוֹן וְהָיָה מֻטָּל לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ, וְנִתְקַל אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְאֶחָד בְּרַגְלָיו וְאֶחָד בְּבִטְנוֹ, הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנִזְקֵי כֻלָּם הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא אִם מֻנָּח הָרִאשׁוֹן בַּאֲלַכְסוֹן (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יא) כ) שם דין י״א ברייתא שם ואם מחמת הראשון נפלו וכו׳ וכדמפרש לה רב פפא שם ע״ב וכן פסק הרי״ף
(יב) ל) כמו שהגיה הב״י שם וכדמפרש רב זביד כחוטר׳ דסמיותא וכפי׳ התוספת שם דפליגי ומסתפק הרא״ש הלכתא כמאן ונקטינן לקולא ואין מחייבינן ליה אלא כשהוא באלכסון
(ז) וי״א דדוקא אם מונח הראשון באלכסון – הטעם דהיה לו להראשון ליזהר כשבא וראה שהשני נתקל בהראשון אבל כשמונח באלכסון כשנתקל השני בראשו של הראשון אותו שבא אח״כ ונתקל ברגל דהראשון י״ל דלא ראה השני מוטל לפניו ועד״ז נמי כשנתקל עוד א׳ בהראשון בבואו לבטנו י״ל דלא ראה לפניו לא זה שנתקל בראש דהראשון ולא זה שנתקל ברגלי דהראשון וק״ל:
(ד) באלכסון – הטעם דאם מונח בשוה ה״ל להשלישי ליזהר (א״ה נ״ל דכצ״ל ובספרי סמ״ע הנדפסים נראה שיש שם ט״ס ע״ש וק״ל) כשבא וראה שהשני נתקל בהראשון אבל כשמונח באלכסון כשנתקל השני בראשו של הראשון אותו שבא אח״כ ונתקל ברגל דהראשון י״ל דלא ראה השני מוטל לפניו ועד״ז נמי כשעוד אחד נתקל בהראשון בבאו לבטנו י״ל דלא ראה לפניו לא זה שנתקל בראש דהראשון ולא זה שנתקל ברגלי הראשון. שם:
(ו) נפל כו׳ – כפירש״י והרי״ף דל״פ ר״פ ור״ז וערא״ש:
ואם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ומשכחת ליה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו הוא חייב בנזקי כולם ולדבריו אם
{ב} היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולדעת רב אלפס אפ״ה חייב וכ״כ הרמ״ה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×