(א) שני קדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל כו׳ עד כתב הרי״ף שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק כו׳ לעמוד על עיקרן של דברים אלו צריכין [אנחנו] להביא ל׳ הגמ׳ והרי״ף והרא״ש. בב״ק דף ל״א ב׳ קדרין שהיו הולכין זא״ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני ע״כ ומפרשינן שם בגמ׳ דמתני׳ אפי׳ כרבנן דס״ל נתקל אונס הוא והא דחייב ראשון בנזקי שני רי״א משום דהו״ל לעמוד ולא עמד הוה פושע ור״נ בר יצחק אמר אפי׳ לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ולא הזהיר ופסק הרא״ש כרנב״י ובגמרא שם הביאו הברייתא ז״ל הקדרין והזגגין שהלכו זא״ז נתקל הראשון ונפל שני בראשון והג׳ בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי ג׳ וסיומא דברייתא וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן וקאמר שם (לפי עיקר הגי׳ שהסכימו עליה תו׳ ורש״י ורא״ש) אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי ג׳ בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו ראשון ודאי פושע שני אגופו מיחייב דהו״ל לעמוד ולא עמד ממונא פטור דא״ל האי בירא לאו אנא כריתיה מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן מדקתני כולן ש״מ אפי׳ ראשון אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי ממונו דשני בין בנזקי גופו דשני ושני חייב בנזקי ג׳ בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מ״ט דהו״ל בור ולא מצינו בור שחייבו בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא אפקריה לא (וגופו דשני מי מפקיר ליה)(אשר״י) מאי איכא למימר לעולם כדקאמר מעיקרא ודקא קשיא לן כולן חייבין שהוזקו כלים בכלים עכ״ל הגמרא בקיצור והאריכו התוס׳ והרא״ש בפירושא דשמעתתא וכלל דבריהם הוא דמימרא קמיית׳ דרבא עיקר דהיינו ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו ושני חייב בנזקי ג׳ בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו (וכמו שהאריך שם הרא״ש בהוכחות ע״ש) ומ״ש רבא בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו וגופו דראשון קאמר וסבירא ליה לרבא מדנקט ברייתא קדרין וזגגין שנשברו בקל משמע חיובו אכלים קאי (פי׳ שחייב הראשון על שבירת הכלים דשני כדין מזיק ולא כדין בור דפטור אכלים) הילכך ע״כ מתני׳ ר״מ היא דס״ל נתקל פושע הוא כיון דמעצמו נפל ולהכי מחייב אנזקי גופו כדין אדם המזיק וחייב אפי׳ אנזקי כלים דשני וכיון דגופו מזיק הוה ממילא ממונו ומשאו בורו הוא ואף אם הפקירם אח״כ הו״ל מפקיר נזקיו אחר פשיעה ולא הוה הפקר אבל שני שנתקל בראשון לאו פושע הוא בנפילתו ומ״מ כיון דהוה ליה לעמוד ולא עמד או להזהיר ולא הזהיר מזיק הוה אלא כיון דאנוס הוא בנפילתו מסתייה דעבדינן ליה לגופו מזיק מטעמא דהיה לו לעמוד ולפיכך מה שניזק השלישי מגופו דשני חייב עליה כדין מזיק אבל ממשאו וכדו יכול לומר האי בירא לאו (איהו) [אנא] כריתיה ומסתמא כבר אפקרינהו להני חרסין והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת האונס דהוה הפקר ופריך עלה מברייתא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אלמא אף הראשון פטור על מה שניזק המזיק השני מממונו ומפרש רב אדא בר מניומי שהזיקו כליו של ראשון לכליו של שני בהא קתני וכולן פטורין על נזקי ממונן אבל גוף השני שניזק במשאו ועליו של ראשון ודאי חייב ע״כ פירושא דגמרא וז״ל הרי״ף שני קדרין כו׳ אוקמה ר״י כשהיה לו לעמוד ולא עמד ולפיכך חייב ואפי׳ לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד נפק ליה מדין אונס וקם ליה בדין פשיעותא כו׳ והכי הלכתא תניא הקדרין והזגגין שהלכו זא״ז ונתקל הראשון ונפל השני בראון והשלישי בשני כו״ עד כולם חייבים על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בממונו מאי טעמא דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה עד כאן ומפרש רבינו דדעת הרב אלפס הוא דכשיוזק גוף השני בראשון חייב הראשון בנזקו בין הוזק בגוף הראשון בין בממונו ומפרש במה שכתב הרי״ף במימרא דרבא בין דאיתזק בממונו בין דאיתזק בגופו כל חד כדינו דהיינו באיתזק בגופו דראשון חייב אפי׳ אממונו דשני וכדין מזיק אבל איתזק גוף השלישי בממונו של שני פטור על נזקי שלישי מטעם דא״ל השני לשלישי האי בירא ר״ל המשאוי שהיה מונח כאן שהוא הבור לאו אנא כריתי׳ וגרמית ליה אלא הראשון הוא הגורם ולכך פטור השני (ואע״פ שלפי שיטת פי׳ רש״י ותוס׳ ורא״ש פירושו דרבא הוא שגם השני אי הזיק בגופו חייב אפי׳ בממונו דשלישי וכנ״ל רבינו ע״כ לא פירשה הכי אפי׳ אליביה דהרי״ף דהא מסיק וכתב היו ג׳ ונתקל השלישי כו׳ עד ופטור אם נשברו כליו כו׳ וצ״ל דס״ל בזה כיון דקיי״ל כרבנן דנתקל לאו פושע הוא ולמזיק [יחשב] כיון דהיה לו לעמוד מ״מ השני דיש לו התנצלות דנפל מכח הראשון מש״ה סגי אם נחשבנו לבור) והנה רבינו פירש לדברי הרי״ף שלא כהבנת הרא״ש אביו דברי הרי״ף כדמוכח שם בדברי הרא״ש וכתבתיהו בסמוך ונראה מה שהכריחו לרבינו לפרש כן הוא מכח ההקדמה שהקדמתי לעיל המבוארת בדברי הרא״ש עצמו שר״ל שגופו של ראשון הוה פושע ומזיק בידים הוה ממונו בור א״כ כיון שכתב הרי״ף בתחלת דבריו דאפי׳ לרבנן הוה האי נתקל פושע כמו נתקל דעלמא ומש״ה אם ניזק השני בגופו של ראשון בין בממונו דהשני בין בגופו חייב הראשון בנזקו וממונו דהראשון הוה בור ופטור אם ניזק בו השני בממונו והיינו הוא שהביא הרי״ף בברייתא ופטור על נזקי ממונן ור״ל כי אזיקו כלים בכלים וכתירוצו דרב אדא בר מניומי ועוד יש הוכחה לפי׳ רבינו בדברי הרי״ף דכיון דמסקינן בגמרא לעולם כדאמר מעיקרא והיינו כמימרא דרבא הראשונה והיינו דבין בגופו בין בממונו דקאמר רבא היינו גופו וממונו של ראשון וכמו שהוכיח גם הרא״ש שם דזה עיקר וא״כ מאחר שהרי״ף הביא דברי רבא לפסק הלכה ודאי אליבא דמסקנא קאמר וכמימרא ראשונה דרבא ואין להקשות אי הלכתא כמימרא קמייתא דרבא ובין בממונו ובין בגופו של ראשון קאמר א״כ איך כ״ר בשם הרא״ש דגופו של ראשון יש לו דין בור וממונו אפילו דין בור אין לו הא רבא בין בגופו בין בממונו קאמר אין זו קושיא כלל דכתב שם הרא״ש דאף שהמסקנא הוא דמימרא קמייתא דרבא עיקר דבין שניזק שני בגופו של ראשון בין בממונו של ראשון חייב היינו לומר שדעת רבא כן היא ורבא אליבא דר״מ קאמר דס״ל נתקל פושע הוא אבל אנן דקיי״ל כרבנן דנתקל אנוס הוא וקיי״ל ג״כ כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא מסקנא דהלכה כך היא דגוף שניהן בור ופטורין על הניזקין דכלים ושניהן פטורים על נזקי ממונן אפי׳ הוזק בהן אדם דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכמ״ש שם הרא״ש בפירוש שכך דעתו גם כתב הרא״ש טעמו דרבא דמוקי המתני׳ כר״מ (גם כתב שם לר״י דמוקי שם להמתני׳ אפי׳ כרבנן יש לו ישוב אחר ע״ז ע״ש) אבל להרי״ף דס״ל כיון דהו״ל לעמוד ולא עמד הוה ליה פושע אפי׳ לרבנן א״כ מימרא קמייתא דרבא שהיא עיקר הלכתא היא דמה לי נתקל פושע לרבנן מה לי נתקל פושע לר״מ וכיון דגופו פושע הוא ממונו בור הוא כנ״ל זהו דעת רבינו בדברי הרי״ף אבל מדברי הרא״ש מוכח דהרי״ף ס״ל אם ניזק השני בגוף הראשון בין ניזק בממונו בין בגופו חייב הראשון בנזקין אבל אם ניזק השני בממונו של ראשון פטור אפי׳ ניזק בגופו וכתב הטעם משום דא״ל האי בור לאו אנא כריתיה דאנוס היה בשעת נפילתו ואע״פ שבגמרא משמע דכי אמרינן שגופו הוה מזיק ופושע הוה ממונו בור וכנ״ל הרא״ש ס״ל דהיינו דוקא כפשטא במימרא דרבא שאמר אליבא דר״מ דס״ל כל נתקל פושע הוה בנפילתו א״כ ממונו בור הוה דכל המפקיר נכסיו אחר נפילת פשיעה בור הוה אבל הרי״ף שמביא מימרא דרבא להלכתא ואנן קיי״ל כרבנן דנתקל לאו פושע הוה בנפילתו אף ע״פ שחשב ליה כפושע לענין אם ניזק השני בממונו בגוף הראשון כיון דלא עמד מיהו ממונו דהראשון לאו בור הוא כיון דאנוס הוא בנפילה ומפקיר נזקיו לאחר (פשעה) [נפילת] אונס לא הוה בור ולדעת הרא״ש מ״ש הרי״ף במימרא דרבא בין דאיתזק בממוניה בין דאיתזק בגופיה גופו וממונו של שני קאמר (וכדמוקי ליה הגמרא בתחלה וקאמר אלא אמר רבא כו׳ ולא חזר הגמרא מזה התירוץ אלא מכח רב דאמר אי אפקריה אין כו׳ ולא ס״ל כוותיה דרב אלא כשמואל) והכל קאי אניזק שני בגוף הראשון ובא רבא לפרש דהא דקתני בברייתא וכולן חייבין על נזקי גופן לא שיהיו נזקי גופן דראשון ושני שוין אלא ראשון חייב בנזקי שני בין שניזק השני בגופו בין בממונו אי איתזק בגוף הראשון דגופו חשוב אדם המזיק שני חייב בנזקי שלישי אי איתזק בגופו ר״ל אי איתזק השלישי בגופו אבל אי איתזק השלישי בממוניה אע״פ שניזק בגופו של [שני] פטור דגוף השני כיון שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו בור מטעמא דהו״ל לעמוד ופירוש זה מוכח מדברי הרא״ש שפירש כן לדברי הרי״ף מדמסיק הרא״ש וכתב אחרי שהביא דברי הרי״ף וז״ל ומ״ש הרי״ף ומ״ט דא״ל האי בירא לאו אנא כריתי׳ לאו אדסמוך ליה קאי דהא גם הראשון פטור אנזקי ממונו שהזיק אפילו גופו דשני אלא אהברייתא הנזכרת שם לפני זה קאי דקתני וכולן פטורין בנזקי ממונן דהיינו בין ראשון בין שני פטורין בהיזק הבא אפילו לגוף אדם אחר מממונו ע״ז אמר רבא מ״ט משום דאמר אנא לאו כריתיה האי בירא דגם הראשון יכול לומר כן כיון דאנוס הוא בנפילתו וכמ״ש לעיל ואי ס״ד דהרא״ש פי׳ לדברי הרי״ף כדפירש״י קשה הא שפיר אדסמוך ליה קאי דהא אליביה הראשון חייב על ממונו אי אזקיה להשני וק״ל ומהתימה על ב״י שלא הזכיר זה דרבינו מחולק עם הרא״ש אביו בביאור דברי הרי״ף ונראה דגם מה״ט דלביאור דברי הרא״ש צ״ל דמ״ש הרי״ף האי בירא לאו אנא כריתיה לאו אדסמוך ליה קאי ולא רצה רבינו לפרש הרי״ף כן כי הוא דוחק ודוק ומה שהכריח הרא״ש לפרש כן כיון דלמימרא קמייתא דרבא לא יכלו לאוקמא שפיר האי ברייתא אליבא דרבא כיון דקתני ופטורין על נזקי ממונן דמשמע אפי׳ הראשון פטור על נזקי ממונו אפי׳ ניזק השני בגופו והוצרך רב אדא לדחוק ולומר דהא דקתני ופטורין על נזקי ממונן היינו דאזקי כלים בכלים וא״כ הרי״ף שהשמיט הך דרב אדא בר אהבה והעתיק ל׳ הברייתא כצורתה דקתני ופטורין על נזקי ממונן משמע ודאי שס״ל כן להלכתא דאפי׳ הראשון פטור על נזקי ממונו אפי׳ הוזק השני בגופו ובאמת הוכחה גדולה היא זו ועוד יש הוכחה לפירושו דהרי״ף מקשה מההוא דשובר את הכד ומתרץ דשאני אדם דלא שייך ביה הפקר משמע הא ממונו דשייך בו הפקר אינו מתחייב עליו ע״ש והב״י הקשה מזה לפי׳ הרא״ש לדברי הרי״ף דס״ל דאם מזיק הראשון בגופו לממונו של שני חייב כיון דהרי״ף רצה לדמותו לנשברה כדו דפטור עליה לגמרי ונהי דחילק דשאני מזיק בגופו דגופו לא מפקיר ליה מ״מ אין סברא שחייבו כולי האי אפי׳ אם אין מזיק ממונו של שני ואין זו קושיא מוכרחת כ״כ אבל הוכחתו הנ״ל הוכחה גמורה היא ודוק ועוד יש הוכחה לדברי הרא״ש מדשני הרי״ף במימרא דרבא וכתב בין בנזקי כו׳ בין דאיתזק כו׳ משמע דגופו וממונו דשנ׳ קאמר ר״ל דאיתזק כאילו אמר בין שניזק בגופו כו׳ כנ״ל לדעת הרא״ש בפי׳ דברי הרי״ף אבל לרבי׳ לא מסתבר פירושו מכל הני דוחקים שהזכרתי לעיל ודוק:

ומש״ר בשם הרי״ף דאם הזיק הראשון בממונו אפילו הפקירו חשוב כמו בור עיין בהשגת הראב״ד בפי״ג מה׳ נ״מ שתמה על הרי״ף והרמב״ם שכתבו שחייב הראשון על מה שניזק במשאו ומסיק דלא איירי הרי״ף אלא בדלא הפקיר משאו וכתב המ״מ שכן הוא דעת הרמב״ם ומהתימה על רבי׳ איך לא ראה השגת הראב״ד. כלל העולה דג׳ שיטות יש בפי׳ הרי״ף דלשיטת רבינו הראשון אגופו חייב כאדם הפושע ואמשא חייב בעל הבור. ולשיטת הרא״ש הוא דעל גופו חייב כמו אדם הפושע ועל משאו לא כלום. ושיטת הראב״ד ומ״מ וב״י דעל גופו חייב כמו על בור ועל משאו אינו חייב כלל אם לא שאמר דלא אפקרינהו ודוק:

ומש״ר וכ״כ הרמב״ם אינו מדוקדק יפה דבהדיא כתב הרמב״ם דעל נזקי ממונו של שני אינו חייב הראשון אפי׳ הזיקו בגופו וכן כתב בהדיא המ״מ והראב״ד שזה דעתו של הרמב״ם ועיין בב״י שביאר עוד דבריו על פי הגמרא ואפשר לומר דמש״ר וכ״כ הרמב״ם לאפוקי מפי׳ אביו הרא״ש ואין זה דוחק כ״כ כמו שעלה על דעת ב״י אלא ה״ק וכ״כ הרמב״ם כו׳ כלומר וכמו שפירשתי דברי הרי״ף דמ״ש בין דאיתזק השני בגופו בין בממונו כו׳ היינו גוף וממון הראשון קאמר כן פירשו גם הרמב״ם שכתב בהדיא ז״ל הקדרים והזגגין שהלכו זא״ז כו׳ הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו ע״כ ומסתמא כל דברי הרמב״ם אליבא דהרי״ף רבו הן והיינו דלא כהרא״ש שהוא פי׳ דמ״ש הרי״ף בין דאיתזק בגופו כו׳ גופו וממונו של שני ודוק. ובש״ג האריך בזה ע״ש ובסוף דבריו כתב ז״ל גם לדברי הרא״ש אין הראשון חייב בנזקי כליו כלל [אפי׳ הוזק בו השני גופו וכן אין הראשון חייב בנזקי כליו דשני אם הוזק בו שלישי בכליו דשני דאין לכלים דשני דין בור כלל] ואפי׳ לכלים דראשון ולמיימוני נראה דחייב ראשון על נזקי כליו דשני כשהוזק גופו דשלישי בכליו דשני דהוה בור דהרי הראשון הוא שכרה אותה עד כאן לשונו. וסבירא ליה דודאי כי הוזק גוף השלישי בגוף השני ודאי השני הוא שחייב שכיון שהיה לו לעמוד ולא עמד הוה גופו בור שכרה איהו ולהכי חייב הוא אבל כי ניזק גוף השלישי בכלי שני פטור דממונו של שני לא הוה בור כלל וכמ״ש ג״כ רבינו בשם הרא״ש ומטעם דא״ל האי משא שהוא הבור לאו אנא כריתיה א״כ ממילא חייב הראשון בנזקי גוף השלישי שהוא גרם שנפל השלישי בממונו דשני וכיון דליכא לאשתלומי מהשני צריך הראשון לשלם לו ולא ידעתי מנין לו זה דילמא אף שלהרמב״ם הוה הראשון בין בגופו בין בממונו בור מ״מ למה יתחייב הוא על מה שהזיק גוף השלישי בכליו של שני הרי גם הוא לא כרה בור זה ואינו אלא גרם בעלמא גם לא מסתבר כלל כיון דהראשון אינו משלם מה שהזיק השני לשלישי בגופו איך ישלם מה שהזיק השני בממונו לשלישי והרי ממונו דשני מכח נפילתו דשני אתא ואילו הוה כדבריו לא הוה משתמיט הראב״ד והמ״מ מלהזכיר דין גדול הזה לדעת הרמב״ם ודוק: